הנחיית קבוצות במסגרות חירום וטראומה: תובנות מהשטח וסקירה מהספרות המקצועית

תקציר

מטרת מיזם משיב הרוח הינה לסייע למסייעים. כלומר, לאלו העוסקים בהחזקה ותמיכה בקהילה. בעלי מקצוע ומתנדבים אלו, מתמודדים עם טראומה ושחיקה באופן יומיומי. ביניהם ניתן למצוא: פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, צוותים רפואיים וסיעודיים, צוותי חינוך, יחידות זיהוי והצלה, מנהלי קהילות ועוד. לצידם, נמצאים מעגלי התמיכה והסיוע בלוחמים (כגון נשות המילואים ונשות הפצועים).

חשיבות הסיוע למסייעים מגיעה מתוך ההבנה המעשית כי המסייעים ואנשי המקצוע השונים שעוסקים ונחשפים לטראומה, מסייעים בחיזוק, שימור ופיתוח החוסן של הקהילות מהן הם מגיעים. על מנת לאפשר להם להמשיך בפועלם החיוני יש לתת להם את המענה הראוי ולחזק את חוסנם.

מסמך זה מציג ניתוח עומק של תכנית "משיב הרוח" – יוזמה ישראלית לחיזוק קהלים תומכים בעורף בתקופת משבר לאומי. המסמך מבוסס על הצלבת מקורות נתונים מגוונים: תובנות מהשטח, משובים איכותניים וכמותיים מלמעלה מ1,000- משתתפים, ראיונות עומק עם משתתפים בסיום התהליך ובחלוף מספר חודשים, וכן סקירה השוואתית של מודלים וגישות דומות בעולם. במסגרת הניתוח נבחנו עקרונות ההשפעה המרכזיים של התוכנית, מאפייני האפקטיביות שלה, והתנאים המקדמים תמיכה קבוצתית, פיתוח יכולות אישיות וחיזוק משאבים להתמודדות עם מצבי טראומה משותפת.

המסמך נכתב על ידי קרן מיפנו – פסיכולוגית רפואית, מדריכה ומנחת קבוצות, המשמשת כמנהלת המקצועית של תכנית משיב הרוח, וזאת בהתבסס על למעלה משנה וחצי של ליווי שוטף בשטח, תובנות מצוות המנחים ולמידה מעמיקה מהתהליכים שהתקיימו עם כלל הארגונים המשתתפים בתוכנית.

בסיס תיאורטי

מציאות טראומה משותפת" החלה להיות מושא למחקר לאחר מלחמת העולם השנייה. לאחר אסון התאומים בשנת ,2001 הוטבע המושג "טראומה משותפת" וההכרה במשמעויות השונות ש"העוזרים והנעזרים הינם תחת אותה מציאות טראומתית"( 2013 ,Boulanger). עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל, "נפלו הקירות הטיפוליים" היחסים המקצועיים השתנו ויחסי ההעברה התערבבו הן בפסיכותרפיה אישית והן בהנחיית הקבוצה הטיפולית וקבוצות תמיכה (פולק, 2025).

בעת שאנו מתייחסים לטיפול במסייעים, אנו רואים לנגד עיינינו את חשיבות התמיכה בהם מתוך ההבנה המעשית, התיאורטית והמחקרית לגבי הסכנה לפתח תסמינים של טראומטיזציה משנית ואף PTSD. כלומר, מתוך ההבנה שיש לטפל "בפצעים של המטפלים" (2000 ,Dunn). המטפל (ובמקרה שלנו המסייע) למעשה, חי תחת אותה מציאות טראומתית כמו אלו אשר הוא תומך ומסייע להם. המסייע, בדיוק כמו המסתייע, נושא פצעים רגשיים שיכולים להיות מקור לחמלה והבנה, אך גם עלולים להכביד עליו אם אינם מעובדים כראוי. תמיכה במסייעים חשובה בכדי לאפשר התמודדות עם פצעיהם האישיים וגם בכדי להפריד בינם לבין המטופלים או האוכלוסייה בה הם תומכים.

לתמיכה הקבוצתית איכויות רבות, ומאז אירועי השבת השחורה ועד היום מתחזקת ההבנה המעשית והמחקרית לאיכויות הרבות לקבוצות התמיכה בתקופה של טראומה מורכבת ומתמשכת, לרבות קבוצות תמיכה בעלות מפגשים ספורים או חד פעמיים. מן הספרות המקצועית ידוע כי מציאת המכנה המשותף וחיזוק הדמיון בין המשתתפים בקבוצה, מסייע בשימור חוזקות, הבניית חוסן ועמידות לנוכח אירועי חיים קשים ומשברים מתמשכים (יאלום ולשץ, 2006). באמצעות "תופעת המראה", כתהליך שבו המשתתף בקבוצה רואה עצמו או חלקים מעצמו דרך האחר או דרך חלקים מהאחר (1964 ,Foulkes), מתאפשרת הפגת הלבדיות של הפרט.

לדידה של פושה (2000) בפרט קיימים המשאבים והכוחות להתמודדות ובאמצעות מספר מרכיבים טיפוליים ניתן לחזקם בתקופות משבריות, ביניהם; הפיכת כאב לצמיחה, יצירת מרחב וקשר בטוח, תהליכים רגשיים חווייתיים, חקר חוויות חיוביות ורגעים של שינוי. באמצעות תמיכה במנגנוני ריפוי פנימיים טבעיים של הפרט והפגת הלבדיות, ניתן לעבור תהליך ריפוי מטראומה, להגביר עמידות ולעבור שינוי וצמיחה.

במשיב הרוח אנו מאמינים בחיבור לכוחה של התמיכה הקבוצתית עבור הפרטים שבתוכה. פעמים רבות הטראומה מרוקנת ומייאשת, ומשתתפים בקבוצה חשים כי עולמם חרב עליהם. לפי יאלום ולשץ (2006) הקבוצה היא משאב כוח מדרבן, מקור לחיזוק ולהפיכה של החולשה לעוצמה. לדידם, לקבוצה כוח מרפא, קיומי. הקבוצה יכולה בעזרת המנחה להציע מציאות קיומית חדשה ביחס לזו הטראומתית (פולק 2025). הקבוצה מסייעת לפרטים שמרכיבים אותה, לבסס משאבים פנימיים, ליצור סביבה תומכת, קשרים בינאישיים חדשים ולחזק קיימים וכן, התמודדות אפקטיבית עם משברים.

בכל הקשור לפסיכולוגיה של עזרה נפשית ראשונה, קיימים הן תיקוף מחקרי והן הסכמה קלינית בכך שקבוצה חד פעמית או קבוצות קצרות מועד בעלות פוטנציאל התערבות משמעותי לשיפור חוסן רגשי, מתן תחושת תקווה, יצירת חיבורים והפגת תחושת הלבדיות. שכן קבוצות אלו מקנות למשתתפיהן מרחב לעיבוד ראשוני לחוויה קשה שרק לא מזמן עברו. מה שמאפשר תחושה של הקלה כלשהי גם בעת מצוקה אקוטית (2016, ,Watson 2012 ,al et Fox). כמו גם, להתערבויות אלו ערך רב במניעת PTSD בעתיד.

כיצד אנו מיישמים את התפיסות המחקריות האלו בעבודתינו?

המתודות השונות של משיב הרוח עוסקות במתן מקום לרגשות מורכבים, ביצירת מרחב בטוח ופתוח לעסוק בתכנים קשים של אובדן, כאב, עצב ותסכול לצד הבניית כוחות התמודדות חדשים וחיזוק משאבי התמודדות קיימים. המתודות עוסקות באופן מובנה ותהליכי בתנועה שבין המרחב למגע עם הכאב לבין המרחב למגע עם העמידות, החוסן ומבט של תקווה לעתיד. כל זאת תוך חיבור בין תנועה גופנית )פעילויות כגון הליכה מודעת במדבר, יוגה, צ'י קונג( לבין הרפיית הגוף )סאונד הילינג, מדיטציה(, והחיבור לתהליכי העיבוד הרגשיים החוויתיים. הסדנאות של משיב הרוח כוללות זמני עיבוד ועבודה רגשית בקבוצות, זמני חיבור לגוף ולתנועה וזמני הפוגה עבור מרחב חופש אישי ובינאישי שמאפשרים גם גיבוש ולכידות הקבוצה, וחיזוק תחושת הקהילה.

המרחבים שנבחרו לקיום קבוצות אלו, מאפשרים על ידי עוצמת הטבע חיבור רגשי נוסף לאפשרויות העיבוד עבור הפרט בתוך הקבוצה. וכלה בהבניית הסדנאות ובחירת המתודות השונות המתמקדות ביצירת חיבורים בין אישיים בתוך הקבוצה, במתן כלים קונקרטיים להתמודדות עם מתח וחרדה, בשיתוף והדהוד דפוסי התמודדות ובשיתוף המקרים, הסיפורים והאירועים שעוברים המשתתפים ועוד. הבניית המתודות, תהליכי הסדנאות ורוח ההנחיה של מנחי הקבוצות במשיב הרוח, מובנים מהיבטים תיאוריים ומחקריים אלו שהוצגו לעיל.

בתמיכה קבוצתית למסייעים אנו מאפשרים מספר מרכיבים חשובים נוספים לפרטים שבתוכה:

הקבוצה כמיקרוקוסמוס: הפרט רואה במשתתפים האחרים חלק מפאזל שמרכיב את העולם האישי, המשפחתי והחברתי. כאשר מגיעים משתתפים מארגונים מוגדרים )תנועה קיבוצית, בתי חולים, משרד החינוך( בין אם מצוותים אורגנים ובין אם לאו, הפרט בקבוצה יכול לגלות באמצעותה דרכי התמודדות חדשות במצבים של טראומה וחירום. לעיתים מתוך העבודה הקבוצתית ניתנת תשומת לב לעבודה הארגונית במובנה הרחב ועולים תכנים ארגוניים אותם מבקשים המשתתפים לפתח לאחר מכן הלאה בארגונים מהם מגיעים. לדידו של פוקס (1964) כאשר טראומה מתרחשת במישור החברתי, מומלץ שהמענה והטיפול בה יינתן אף הוא במרחב הקבוצתי.

עקרון הרציפויות: לפי להד (2024) ישנן ארבע רציפויות מנחות: רציפות לוגית (חוקים, מציאותיות, הגיון, שגרה וסדר יום), רציפות של תפקוד (תפקידים במשפחה ובחברה שאנו מקיימים בחיינו), רציפות חברתית (מעגלים חברתיים בטוחים) ורציפות היסטורית של היחיד (היכרות עם העצמי). בעת טראומה ושבר, נפגעים בחיי הפרט מרבית הרציפויות, פגיעה זו הינה קרקע להתפתחותן של הפרעות מצב רוח ו PTSD. התמיכה הקבוצתית מאפשרת לפרט שבתוכה לבחון כיצד בכל זאת נשמרת הרציפות בחייו, גם אם לא בכל הרבדים, לפחות בחלקם. באמצעות התבוננות קבוצתית זו על השבר ועל הרצף מתאפשרת למשתתפים המשכיות תפקודית או חזרה להמשכיות כזו, לצד הכלה ותמיכה רגשית (פולק, 2025).
חיבור כשייכות לקהילה: לצורך התפתחות ושימור החוויה העצמית ישנה חשיבות רבה לתחושת שייכות ומשמעות חברתית. תנועה זו מ"אני" אל "אנחנו" יש בכוחה להחיות מרחבים נפשיים שקרסו בעקבות הטראומה. במרחב מנטלי אחדותי של היות יחד, יכולה הנפש לשוב ולחוות את העולם ואת עצמה ולהתגבר על מצבי אימה קשים. מרחב חברתי המייצג חיבור, מהווה אבן יסוד קריטית בשעת משבר. התייצבות בינאישית רחבה מחברת וחברתית מאפשרת עיגון, החזקה והחייאה של חווית מקום בטוח המחבר בין מציאות ועולם פנימי, כזה שגם בעת משבר ורגעי אימה הנפש יכולה לייצר בתוכו מרחב בטוח (זיו ביימן, שלגי, 2025).

בנוסף למרכיבים שצויינו לעיל, אנו מוצאים תימוכין ספרותיים ומחקריים נוספים לעבודת הקבוצות במשיב הרוח. ממצאים אלו מתכתבים עם המרכיבים שצויינו לעיל ואף מרחיבים אותם. לפי גרינולד, סטולפר וציגנלאוב (2025) הסדנאות הקבוצתיות של משיב הרוח מאפשרות את חמשת המרכיבים התרפויטיים המתקיימים בקבוצה לפיהן המהווים יתרון לפורמט זה של מתן תמיכה בעת התמודדות עם טראומה קולקטיבית. ובכלל זה; תחושת האוניברסליות להפגת הלבדיות (מרכיב המתכתב עם יאלום ופושה), הדהוד דרכי התמודדות נוספות בעזרת היכל המראות של הקבוצה, יצירת נרטיב משותף, הקבוצה כמחזיקה את חבריה, ומתן עדות ותוקף לאירועים שהתרחשו.

רקע - משיב הרוח

החל מאוקטובר ,2023 החברה הישראלית מתמודדת עם אירוע מלחמה חסר תקדים. מעבר לפגיעה הישירה, התפתחה טראומה משנית רחבת היקף ושחיקה עקב החירום ושגרת החירום המתמשכת בקרב המסייעים עצמם: צוותים רפואיים, אנשי חינוך, מטפלים, צוותי זיהוי והצלה ועוד. תכנית משיב הרוח הוקמה במהירות כתשובה לצורך דחוף, כשהיא נשענת על הבנה מערכתית עמוקה: שמירה על החוסן הלאומי מחייבת דאגה למסייעים עצמם. התוכנית מציעה סדנאות קבוצתיות ועוצמתיות של מספר ימים המשלבות שיח רגשי, עבודת גוף-נפש, טבע ושייכות קהילתית. בכך היא יוצרת תהליך של שמירה על חוסן קהילתי-מערכתי, במציאות שבה הגבולות בין נפגע למסייע מיטשטשים.

תוכניות משיב הרוח כוללות סדנאות חד יומיות , דו יומיות ותלת יומיות (מרבית הסדנאות הן דו יומיות). לאחר מספר חודשים, כתלות בצורך ובזמינות של הארגון, מתקיימת סדנת Up Follow חד יומית וכן מפגשים עיתיים בהתאם לצורך. בחצי שנה האחרונה התחלנו גם לערוך תהליך נוסף של ליווי מתמשך וזאת לארגונים שאנו מזהים שקיימת תמה ספציפית הנדרשת עיבוד תהליכי נוסף ומתמשך.

פרשנות יישומית

המודל של משיב הרוח שואב השראה ממספר עקרונות תיאורטיים מרכזיים, כשכל עיקרון בא לידי ביטוי באופן יישומי בשטח כגון:

▪ טראומה משותפת (Boulanger, פולק): המנחים והמשתתפים פועלים מאותה מציאות נפשית, מה שמייצר אמפתיה אותנטית ומרחב בטוח נטול היררכיות. התחושה המשותפת יוצרת לגיטימציה עמוקה לביטוי רגשי.

▪ Foulkes (Therapy Analytic-Group): הסדנאות בנויות סביב דינמיקה קבוצתית חיה, המדגישה שייכות למערכת רגשית משותפת ולא עיבוד פרטני בלבד. בכך נוצר אפקט שיקוף רגשי קולקטיבי המעצים את תחושת הלכידות והריפוי.

▪ עקרון הרציפויות (להד): ההתמקדות בחיבור לטבע, בשיח הרגשי ובשחזור שגרות תוך הבניית נרטיב, מייצרת תהליכי שיקום של רצפים שנקטעו – מה שמקנה תחושת המשכיות וביטחון רגשי מחדש.

▪ פסיכולוגיה חיובית, תהליכים אינטגרטיביים, ועבודה גוף-נפש (Dunn ,Fosha): באמצעות כלים כמו נשימה, תנועה ומוזיקה, הסדנאות מאפשרות חוויה ישירה של חיות והתחדשות – ודרך כך עיבוד הכאב. בנוסף השיח המונחה במעגלים מאפשר חיבור והפגת הלבדיות תוך אינטגרציה לרבדיה השונים.

▪ שייכות כחיבור לקהילה (זיו ביימן, שלגי, 2025) – הקבוצות מורכבות מקהלי יעד הומוגניים, מנהלי קהילות, צוותים רפואיים מאותן המחלקות באותו בית החולים, קב"נים של אותן היחידות, קציני נפגעים של אותן החטיבות, צוותים אורגניים של אנשי חינוך, אנשי צוותי זיהוי והצלה. על מנת לאפשר היכרות מעמיקה יותר בין אנשי הצוות השונים שלרוב מתארים כיצד בשל עומס העבודה )עוד בטרם המשבר והמלחמה( לא מתאפשרת היכרות מעמיקה מחברת ומאפשרת. בכך אנו מאפשרים תחושת שותפות, חיבור אנושי בסיסי בין אנשי צוות, תחושת ביחד וגיבוש. כל אלו תורמים ומשאירים חותם להמשך העבודה בחיי היומיום של המשתתפים וכן כמוכנות עתידית לרגעי משבר עתידיים, כפי שיצויין בדוגמאות מראיונות העומק המופיעים מטה.

▪ התמודדות עם טראומה קולקטיבית במסגרת קבוצה (גרינולד, סטולפר וציגנלאוב 2025) - כפי שצוין לעיל, כאשר מקור הקושי היו חברתי, המרחב הנכון לריפוי הינו חברתי. בקבוצה מאפשרת הזדמנות להעניק משמעויות מחודשות לאירועים טראומטיים וליצור חוויה מתקנת,

▪ חשיבותה של הקבוצה אף מתעצמת כאשר הטראומה הינה מעשה ידי אדם. במשיב הרוח ישנו שילוב של עבודה תמיכתית, תפיסתית והדהוד בין חברי הקבוצה וכן הבנה ותפיסה אנליטית כמרחב בטוח ומאפשר להבעת תחושות מחשבות ורגשות שלא מתאפשר להביע במרחבים אחרים.

האינטגרציה בין עקרונות אלו יוצרת תשתית טיפולית ייחודית: מודל רב-שכבתי שבו החוויה הגופנית, החברתית והרגשית שלובים זה בזה. הסינרגיה בין עבודה קבוצתית לבין תהליכים חווייתיים מעמיקה את השפעת ההתערבות ומאפשרת תהליכי תמיכה קולקטיביים ואישיים גם יחד. תהליכים אלו בכוחם למנוע השפעות טראומה בעתיד כגון PTSD ועוד.

הערכה ולמידה

תהליך ההערכה והמדידה במשיב הרוח הוא חלק מובנה מהפעילות השוטפת ומהלמידה הארגונית. מטרתו לוודא שהמענים שאנו מספקים אכן מחזקים את קהילות המסייעים, תורמים להפחתת שחיקה, ומשפרים את תחושת החוסן והמסוגלות לאורך זמן.

איסוף הנתונים מתבצע בשגרה במספר אופנים: לאחר כל סדנה, המשתתפים ממלאים שאלון אנונימי הכולל שאלות כמותיות על שביעות רצון, תחושת חוסן ושימושיות הכלים שקיבלו, לצד שאלות פתוחות בהם הם מתבקשים לספר יותר לעומק על החוויה שלהם בסדנה וכיצד החוויה השפיעה עליהם שלהם. לאחרונה, מופץ שאלון המשך לכל המשתתפים שעברה לפחות חצי שנה מאז השתתפותם בסדנה הראשונית - במטרה לבחון השפעה ארוכת טווח. עם כ10%- מהמשתתפים מתבצעים ראיונות עומק, תוך דגימה ייצוגית לפי אוכלוסיות יעד. במקביל לתהליכי ההערכה שאנו מקיימים עם קהל היעד שלנו. הצוות המקצועי של משיב הרוח מבצע תהליכי הערכה ולמידה צוותיים. לאחר סיום כל סדנה מתבצע תדרוך ותיעוד מסודר של תובנות מהשטח על ידי המנחים, הם מתבקשים לתעד תצפיות על דפוסים חוזרים ותהליכים קבוצתיים. לאחר מבצע "עם כלביא", ביצענו ראיונות עומק עם כ5%- מהמשתתפים הרלוונטיים במטרה להבין האם וכיצד השתתפותם בסדנה בעברה השפיעה על יכולת להתמודד עם מצב החירום החדש.

בתהליך כתיבת מסמך זה נותחו נתונים מכ1,000- משתתפים, תוך שילוב:

▪ נתונים כמותיים ואיכותניים משאלונים אנונימיים

▪ ראיונות עומק עם מנחים

▪ ראיונות עומק עם משתתפים (כ10%- מכמות המשתתפים עד מרץ 2025)

▪ ראיונות עומק עם משתתפים לאחר מבצע "עם כלביא" (5% מהמשתתפים)

▪ תיעוד תובנות מהשטח

ממצאים מרכזיים - השפעת ההשתתפות בסדנאות משיב הרוח על קהל היעד

שביעות רצון גבוהה

▪ 99.2% מהמשתתפים היו ממליצים לחבר קרוב להשתתף בסדנאות של משיב הרוח ▪ 93% דיווחו על הפחתת עומס רגשי באופן מידי

▪ 88% חשו לראשונה מקום בטוח לעיבוד תחושותיהם, מחשבותיהם ורגשותיהם בעקבות המצב ▪ 84% הביעו עניין בהשתתפות בתכניות המשך

▪ 93% ציינו כי המפגש הקבוצתי ותחושת ה"ביחד" נתנה להם כוחות להמשך ▪ מעל 80% ציינו כי הם מתכוונים ליישם את התובנות והכלים שהם קיבלו בסדנה השפעה רגשית מתמשכת

▪ משובים שנאספו כחצי שנה לאחר סיום הסדנאות מצביעים על שינוי תפיסתי, שיפור ביחסים משפחתיים וירידה בשחיקה מקצועית. בנוסף, מצביעים על כך שהעיקרון הבסיסי של כוחה של קבוצה/קבוצה תומכת ממשיך ומסייע לפרט ולארגון גם לאורך זמן )מעל 75%(. ישנם צוותים אורגניים שהסדנה אפשרה להם עצירה להיכרות בינאישית, בן בהקשר לסיפור הטראומה והן מעבר לו. היכרות זו ממשיכה לסייע להם בעבודתם ביום יום. בהקשר לנשות מילואים, זוהי הזדמנות נדירה בעבורן לעבור תהליך כקבוצה ולאחר תהליך זה להישאר כקהילת שוות שמסייעת אחת לשנייה ונשארות בקשר חברי הדוק.

▪ 76% מהמשיבים לאחר תקופה דיווחו שהכלים שנלמדו עדיין מלווים אותם בהתמודדות היומיומית. כלים כגון; טכניקות להרפיה והפחתת חרדה, הקשבה פנימית למה אני זקוקה לו כעת ובייחוד בין מעברים, הבנה מעמיקה יותר של התפקיד לצד האדם מעבר לתפקיד וכיצד אלו לעיתים שזורים זה בזה, מתן תשומת לב לרגשות וכיצד אלו מפעילים אותנו ברגעים מסוימים.

▪ מעל 60% מדווחים כי התוכנית תרמה לחיזוק החוסן האישי בהתמודדות עם מצבי חירום ולחץ.

▪ חלק מהמשתתפים תיארו תהליכי שינוי עמוקים – כולל קבלת החלטות לגבי עבודה, יחסים וזמן אישי – כתולדה ישירה של הסדנה.

תובנות תפעוליות ומקצועיות

כחלק מתהליך הלמידה, זיהינו סדרה של אלמנטים מרכזיים המעצבים באופן עקבי את הצלחתן והשפעתן של סדנאות משיב הרוח. תובנות אלו, הוסקו משיחות עם המנחים, השאלות הפתוחות במשובי המשתתפים ופידבקים שקיבלנו שטח בזמן אמת. תובנות אלו מדגישות גורמים וטיפוליים, ארגוניים ותפעוליים כאחד שעלו בתהליך הלמידה וזוהו כבעלי חשיבות.

דינמיקה בין מנחים כמשתנה קריטי

▪ קיימת חשיבות רבה לאינטימיות בקבוצה ולכן אנו עורכים את הסדנאות לכ26- משתתפים, כאשר הקבוצה מחולקת )מסיבות טכניות בלבד( לשתי קבוצות של 13 משתתפים, בכל קבוצה מנחה/מטפל מנוסה. פעילות העיבוד מבוצעת בקבוצות הקטנות, ובפעילות גוף נפש והפגה אנו מחברים את הקבוצה על מנת לייצר לכידות וגיבוש שהינו מרכיב משמעותי בהצלחת התהליך. במקרים מסוימים, כתלות בצרכים הארגוניים יחידת ההנחיה עובדת בקו.

▪ מושג "מרפסת המנחים" מצביע על כך שיחסי ההנחיה עצמם יוצרים שדה טיפולי נוסף. ידוע כי להנחיה ב"קו" ישנן משמעויות רבות בהחזקת קבוצה. על מנת שנוכל לאפשר כמה שיותר קבוצות למתן מענה רחב כמה שניתן אך בקבוצות שאינן עולות על גודל בינוני (עד 14 לכל היותר בקבוצה), ההנחיה הינה יחידנית בקבוצה אך ב"קו" כיחידת הנחייה אחת, לאורך ימי הסדנה. נעשית התאמה בין המנחה לקהל היעד ובין המנחים בינם לבין עצמם. זאת בכדי שתוכל להיעשות עבודת עיבוד של המנחים בינם לבין עצמם בין הסשנים השונים לאורך ימי הסדנה ולשם החזקה משותפת של הקבוצה הגדולה. בהתאם לכך, צוותי הנחיה מדווחים כי רמות האמון ביניהם, תיאום הציפיות המוקדם והיכולת לעבוד במקביל ובדו-שיח – משפיעים דרמטית על אקלים הקבוצה. כאשר ברור וידוע שישנו תת מודע העובר בין שתי הקבוצות השונות מאותו קהל היעד, בייחוד אם אלו קבוצות בהן המשתתפים מכירים האחד את השנייה ותפקיד יחידת ההנחיה להחזיק גם את מה שעובר אך אינו מדובר בתהליכים מקבילים בין שתי הקבוצות.

הטבע והגוף ככלי טיפולי

▪ השפעה חיובית משמעותית לסביבה טבעית (המדבר כקו).

▪ תרגולי נשימה, סאונד הילינג והליכה מודעת מחזקים ויסות רגשי וחיבור גוף-נפש. ▪ המשתתפים מתארים את מרחב הטבע כחלק בלתי נפרד מהחוויה התרפויטית, המחזקת והתומכת – "השקט של המדבר עשה לי סדר בראש".

האתגר הישראלי הייחודי: האדם שלא מבקש עזרה

▪ רבים מהמשתתפים לא חיפשו תמיכה אקטיבית.

▪ הסדנאות פעלו כגשר חיוני: תיווך בין התפקוד השוחק לבין הזדמנות לעיבוד רגשי מבלי לדרוש "בקשת עזרה" מפורשת.

▪ הפנייה לתהליך נעשתה לרוב על ידי הארגון, מה שאפשר למשתתפים לחוות תמיכה מבלי להודות במצוקה בצורה ישירה.

מרחב ביניים בין טיפול לקהילה

▪ משיב הרוח אינו טיפול קליני ואינו מפגש חברתי גרידא. משיב הרוח מאפשר התערבות ראשונית לעיבוד מאורעות קשים תוך אפשרות לתהליך "פולו-אפ" לקהלי יעד המעוניינים בכך. ▪ נוצר מרחב תמיכה רך, המאפשר שיח ועיבוד ללא סטיגמה טיפולית.

▪ המרחב נתפס כמשמעותי במיוחד לאוכלוסיות שחשופות לקשיים רגשיים אך אינן נוטות לפנות לטיפול רגשי או פסיכולוגי פרטני. משתתפים אלו שהתאפשר להם לקבל את התמיכה הקבוצתית, מלבדה, רוב הסיכויים שלא היו פונים לסיוע כלל.

▪ הוכחה ליכולת לוגיסטית יוצאת דופן בתנאי חירום – מחשבה על הפרטים הקטנים. יכולת לוגיסטית זו כפי שתואר לעיל, מאפשרת הן למנחים להיות פנויים לגמרי לתפקיד החזקת והנחיית הקבוצה, ובכך להיות מיכל במלוא מובן המילה. והן למשתתפים להיות רק בתוך התהליך אליו מזמינה אותם הסדנה.

תובנות לוגיסטיות

▪ איתור צרכים מדויק ומקצועי של הארגון המשתתף ובניית סדנא "תפורה" עבור כל ארגון בהתאם לצרכיו

▪ איכות הנוכחות של המנחים.

▪ מרחב קבוצתי בטוח ושוויוני.

▪ עבודה אינטגרטיבית של גוף-נפש.

▪ שילוב זמנים בלתי פורמליים (טיולים, מדורה).

▪ קבוצות בעלות מכנה משותף חזק, כלומר, קבוצות המגיעות מקהלי יעד הומוגניים ובכך מתאפשרת יצירת סביבה מאפשרת, מבינה, תחושת "האחים לצרה" שלעיתים נדרש ליצירת החיבור, הפגת הלבדיות והיכולת לעבודת עיבוד משותפת.

▪ תיאום ציפיות ועבודה צמודה עם הארגון ממנו מגיעים המשתתפים מאפשר את יצאתם של המשתתפים לסדנה ואת השתתפותם בסדנה תוך פניות מלאה לתהליך המוצע.

▪ חלוקה נכונה ומותאמת של הקבוצות הינה משמעותית להצלחת הסדנה (הירארכיה, מנהלים, אינטריגות פנימיות וכו')– הקשב והמיקוד לתהליך שיבוץ הקבוצות הינו קריטי.

▪ בניית תהליך - שיבוץ הפעילות וההנחיה בסדר הנכון – מרכיב זה מדגים כיצד הבניית התהליך כולו – משלב איתור הצרכים, אל הכנת הסדנה בפועל בשיתוף פעולה ביחידת ההנחייה והצוות הלוגיסטי ועד להעברת הסדנה במלואה בהתאם לצרכים אלו תוך שילוב טבע, גוף נפש ושעות שיח במעגל – בעל השפעה עיקרית ומשמעותית על הצלחת הסדנאות ויצירת האימפקט המתמשך שלהן בקרב

המשתתפים.

▪ היכרות מעמיקה עם השדה, גמישות, ושילוב תהליכי למידה, הפקת לקחים והטמעתם באופן מיידי.

דוגמאות לתמות מרכזיות שעולות לאורך הסדנאות, לפי אוכלסיות יעד:

צוותים רפואיים מבתי חולים

1. שחיקה והצורך בהפוגות: עומס אינטנסיבי ומתמשך, צורך בהפסקות קצרות ("סיגריה וירטואלית") קושי להוריד הילוך – חוויה תמידית של ”200 קמ״ש“.

2. פערים בצוות וחוסר נראות: תחושת תסכול בין דורות בצוות הסיעודי, לעיתים ישנה תחושה שאין שוויון בנטל העומס. תחושת שקיפות וחוסר הערכה מצד הנהלה רפואית.

3. ציניות כהגנה רגשית : שימוש בהומור שחור וציניות כדי לא לגעת ברגשות מורכבים.
פחד מהשקט – שקט מתקשר אצלן למוות של מטופל.

4. מורכבות בעיבוד רגשי: צורך בעיבוד חוויות קשות מהקורונה, דרך המלחמה ועד פטירת מטופלים משמעותיים. הקושי לשהות ברגש בזמן עבודה, הצורך במסגרת נפרדת לעיבוד.

5. חווית שליטה מתמדת: דריכות בלתי פוסקת (מניעת הסתבכות אצל מטופל). השלכות גם לבית: "המוניטורים הולכים איתי הביתה".

6. הקשר עם משפחות מטופלים: גבולות מול קרבה רגשית. חוויות של מעורבות יתר שגורמות לנדודי שינה ודאגה.

7. משמעות כגורם חוסן: תחושת משמעות גבוהה בתפקיד, בעיקר בתקופות חירום.

8. יחסי יהודים–ערבים: נושא נפיץ מאז המלחמה, שיח כנה שהיווה פורקן אך גם הציף מתחים.

9. עיבוד חוויות קשות: עיסוק נרחב ב־7.10 והתקופה שלאחריו. מראות קשים של חיילים ומשפחותיהם, חוויות של שחיקה מול תחושת שליחות.
‍"האם אני אחזור לעצמי" - חלק מהמשתתפים מדווחים על תפקוד נמוך מאז ה ,7.10.23 חוויות טראומטיות שחוות בעת העבודה בבית החולים, העוצמות היו בלתי רגילות, המראות הקשים, כמויות הדם וחלקי הגופות. חלקם תיארו כיצד עברו "שדה עבודה" בתוך בית החולים בשל הקושי ואי היכולת לחזור לאותן המחלקות. על כן עלתה השאלה המרכזית האם אפשר להשתקם מכך האם יחזרו לעצמם. עוד מתארים המשתתפים כי סובלים מסיוטים, מראות וריחות שעוד חלקם מרגישים וחווים.
‍לספר בפעם הראשונה - זו היתה הפעם הראשונה של המשתתפים לספר את הסיפורים של 7.10 לעומק ומעזים לגעת בו בנפרד וביחד בקבוצה. כולם דיווחו כמה חשוב השיתוף הדדי, מתוך ההדהוד הקבוצתי עלה הצורך האישי להמשך טיפול פסיכולוגי והמשך תמיכה באופן פרטני. רק כך התאפשר להם לראשונה להבין את מצבם הרגשי העדין בו מצויים.

10. שאלות זהות מקצועית: "האם אני מרוצה במקצוע שלי?" בירור מחודש של משמעות הבחירה בעבודה זו בתקופה הזו.

11. הדחקה כמנגנון הגנה והמחיר שלה: דיון על מחיר ההדחקה מול הצורך בה כדי לתפקד ("צריך מידה מסוימת של ניתוק"). חלקם מתארים פגיעה באינטראקציות חברתיות.
ולראייה הדמעות זולגות מעצמן - במהלך המפגשים השונים ניכר היה כי המשתתפים "פשוט בוכים", הדמעות זולגות מעצמן מתוך מקום של שיחרור והרפייה, שחרור הכאב והמתח שנאגרו והצטברו לאורך הזמן.

12. האפשרות להיכרות - הצוותים גילו לראשונה אחד את השנייה באופן בינאישי. תוך כדי הבנה לעומק יותר של מהות התפקידים השונים בבית החולים, המשמעות של התפקידים האלו וכיצד כל אחד חווה את ה 7.10 באופן שונה וקשה.

13. הפגת הבדידות - חלק משמעותי היה להפיג את הבדידות של אנשי הצוות השונים. משתפים כיצד לא סיפרו לאיש את עומק האימה שחוו ביום ההוא, כמו גם לא שיתפו קולגות, אלא רק שברי סיפורים פה ושם. ובהזדמנות הקבוצתית הזו התאפשר להם לראשונה מתוך תחושת ביחד לשתף ברגעים הקשיים ביותר שחוו.

14. צורך ברגיעה ושקט - כיצד זקוקים למרחב שינה, הפוגה, גיבוש, עד כמה הזדקקו לעצירה המשמעותית שנתנה להם בסדנה על מנת להתחיל להבין למה הם זקוקים.

צוותי חינוך מהדרום

1. שילוב בין הבית לעבודה: ניהול חיים כפולים: אמהות בבית מול תפקיד חינוכי בגנים. התמודדות עם ילדים בגן שחוו אובדנים וטראומות, במקביל להתמודדות עם מציאות אישית מורכבת (פינוי, חיים זמניים במלונות, משפחות לא מתפקדות).

2. התמודדות עם טראומה אישית וקולקטיבית - התחלה של עיבוד צורך עמוק בעיבוד מאורעות 7.10 והמלחמה. עלו פחדים, תחושות הצפה, תגובות סומטיות, קושי להישאר בסטינג קבוצתי. זו הפעם הראשונה מאז המלחמה שניתן להם.ן מרחב לעיבוד רגשי (בדומה לצוותים רפואיים). עולה תחושה שאפשר להתחיל לגעת בכאב, בזהירות. פחד לחשוף מול רצון לשתף; כולם מרגישים "פצועים" – מורים, תלמידים והורים.

3. כוחות ומשאבים: החזרה לעבודה נתפסה כגורם מחזק ומשקם. חוויית השליחות כלפי הילדים ככוח שומר, גם כשהן עצמן שבריריות.

4. חרדה ושאלות קיומיות: "האם אני מרגיש.ה חרדה ומה זה אומר?" – צורך לנרמל תגובות חרדה כתגובה טבעית לטראומה. עיסוק באמונה בדת, שאלות על המשך הדרך, אשמת ניצולים, קושי לחזור להנאה ושגרה.

5. בדידות והיעדר תמיכה תחושת צורך שמישהו יטפל גם בהם.ן, ולא רק בילדים. עבודה בצוותים קטנים ללא מעטפת מספקת.

6. זהות מקצועית מול טראומה: המורים צריכים להמשיך בתפקיד הפורמלי )פדגוגיה, בגרויות, שגרה(, תוך שהם עצמם חלק מהקהילה הפצועה. הישרדות יומיומית – "להחזיק את הראש מעל המים".

7. שגרה מול מציאות רגשית: "הרכבת של השגרה שדוהרת קדימה" – מערכת החינוך דורשת שגרה מלאה, אך הרגש הקהילתי לא מאפשר. שימוש ב"מסכות" והגנות כדי להחזיק את הפער.

8. שאלת השיתוף והביטוי: האם מותר לשתף? כמה לחשוף בפני תלמידים או קולגות? קושי לשבור מחסומים לשיח אמיתי.

9. חדר המורים כמשאב: חשיבות הלכידות והעיבוד בחברת השווים (בדומה לרופאים). מודלינג: אם המורים לומדים לשוחח ולעבד, הם יכולים לשמש דוגמה וליצור שיח בריא גם עם תלמידים.

תנועה קיבוצית דרום וצפון (נובמבר-דצמבר 2024)

מנהלי חינוך (חינוך חברתי, לידה–י״ב, חינוך לגיל הרך)

1. שילוב אישי–מקצועי חוסר גבולות בין "האדם" ל"תפקיד" – המנהלים עצמם חלק מהקהילה הפצועה, מתמודדים עם חשיפה מתמדת וקשיים בבית ובקהילה. אתגר ההפרדה בין עיבוד אישי לעיבוד מקצועי.

2. בדידות מול חשיפה מוחלטת "רואים לי ואני רואה להם" – קושי בהיעדר גבולות אישיים. משפחות בקהילה נתפסות כ"משפחה בהפרעה", התנהגויות רגרסיביות של הורים וילדים.

3. זמינות אינסופית ותשישות חווית עבודה 24/7 מול הקהילה, ללא אפשרות לניתוק. מחיר אישי וזוגי גבוה (מתחים, פרידות, שחיקה).

4. פערי דרום–צפון: תחושת "אשמת ניצולים" מול מי שחווה ישירות את הטראומה. למידה הדדית בין קיבוצים שכבר בשיקום לבין אלה שעדיין בפינוי. .5 חשיבה מחדש על התפקיד הצורך בהגדרה מחודשת של משימות החינוך הבלתי פורמלי בעת מלחמה ושיקום. מעבר מתפקוד הישרדותי (כיבוי שריפות) לחזון של שיקום ארוך טווח.

אחראי רווחה, בריאות ומשאבי אנוש בקיבוצים

1. זהות ותכלית התפקיד שאלות עומק על משמעות התפקיד בקהילה: רווחה, בריאות, מש"א – ואיך זה מכתיב את עתיד הקיבוץ. קונפליקט בין היות עובדת בתפקיד לבין היות חברה באותה קהילה.

2. עומס ושחיקה תיאור של עומס בלתי פוסק, במיוחד מאז ,7.10 לצד תחושה שהכול נעשה תחת לחץ גבוה. שאלות על איך ממשיכים בלי "לקרוס". .

3. קושי בקבלת החלטות כל החלטה פשוטה הפכה מורכבת ורבת־משמעות. עומס רגשי משפיע על קבלת החלטות מקצועיות.

4. שאלות עתידיות – "פנינו לאן?" איך ייראה הקיבוץ בעתיד?, איך ממזגים בין המשך השגרה לבין הצורך בשיקום וצמיחה?

5. משמעות מגדרית, רוב המשתתפות נשים מול הנהלות גבריות. חוויה של תפקיד בעל אפקט בולם – להביא קול אנושי, רך, מול דחיפת הנהלה "לעשייה בכל מחיר".

6. צורך בקבוצת עמיתות תחושת צורך עזה בשיח בין אחראיות רווחה ובריאות בצפון ובדרום, לשיתוף ולתמיכה הדדית. רצון להמשיך להפגש ולהוות "קהילה מקצועית".

סיכום התמות עד כה של שלושת האוכלוסיות שנתנו כאן לדוגמא והדמיון בין האוכלוסיות:

1. שחיקה ועומס מתמשך: הצורך בהפוגות, מנוחה ורגיעה חוזר אצל כולם.

○ בתי חולים: עומס אינטנסיבי, חוויה של "200 קמ"ש".

○ חינוך: זמינות אינסופית, דרישה להחזיק שגרה למרות פגיעה רגשית.

○ קיבוצים: עבודה ,24/7 תחושה שהכול על הכתפיים.

2. טשטוש גבולות בין אישי למקצועי: אי אפשר להפריד בין "העבודה" ל"חיים האישיים" – כולם חיים את הטראומה גם במרחב האישי

○ חינוך: קושי להפריד בין הורה/מורה, חשיפה אישית מלאה מול קהילה ותלמידים.

○ צוותים רפואיים: קשרים רגשיים עם משפחות מטופלים, המוניטורים "הולכים איתי הביתה".

○ קיבוצים: החלטות מקצועיות משפיעות ישירות גם על חיי המשתתפות בקהילה.

3. צורך בעיבוד רגשי וביטוי - בכל הקבוצות עלה הרצון לשיח אותנטי, לעיבוד מובנה ובטוח, ולא רק "לשרוד".

○ צוותים רפואיים: לראשונה סיפרו בפירוט על ה־,7.10 חוו שחרור ובכי.

○ חינוך: הפעם הראשונה מאז המלחמה שניתן מרחב לעיבוד רגשי אמיתי.

○ קיבוצים: צורך בהמשכיות של מפגשי עיבוד, הגדרה מחודשת של משימות תוך כדי שיח רגשי.

4. בדידות לעומת חשיבות ה"ביחד" - כולם מתארים בדידות עמוקה בעבודה, וכולם מצביעים על הכוח שבשיתוף עמיתים.

○ בתי חולים: תחושת בדידות עד הסדנה, שיתוף בקבוצה הפיג לראשונה את הבדידות.

○ חינוך: חדר המורים והצוות נתפסו כמשאב, כמקום שמאפשר שותפות.

○ קיבוצים: צורך עז בקבוצת עמיתות, מפגש בין צפון לדרום כהזדמנות לתמיכה הדדית.

5. שאלות זהות מקצועית ומשמעות - בכל תחום עולה צורך להגדיר מחדש "מי אני" ו"למה אני עושה את זה" אחרי ה־.7.10

○ בתי חולים: "האם אני מרוצה במקצוע שלי?" חיפוש מחודש של משמעות בעבודה.

○ חינוך: מחנכים שואלים מהי המשמעות להמשיך ללמד בתוך קהילה פצועה.

○ קיבוצים: בירור מחדש של תפקיד הרווחה/החינוך בקהילה ומה האחריות האמיתית שלהם.

6. הדחקה כמנגנון הגנה והמחיר שלה - יש הכרה בצורך להדחיק כדי לשרוד, לצד הבנה שזה גובה מחיר אישי.

○ צוותים רפואיים: שימוש בציניות והומור שחור, הדחקה כדי להמשיך לתפקד.

○ חינוך: שימוש ב"מסכות" מול תלמידים והקהילה.

○ קיבוצים: חוויה של הישרדות בלבד, בלי יכולת להחזיק עומק רגשי לאורך זמן.

השוואה למודלים דומים בעולם

כחלק מהפיתוח המקצועי המתמשך שלנו, משיב הרוח יזמה תהליך למידה מובנה המשווה את המודל שלנו לתוכניות דומות ברחבי העולם. זה כלל שיתוף פעולה וחילופי ידע הדדיים עם ASB Bund-Samariter-Arbeiter בגרמניה, אחד מארגוני תגובת המשברים המובילים באירופה. באמצעות תהליך למידה השוואתי זה, זיהינו מספר מאפיינים ייחודיים המייחדים את גישתה של משיב הרוח גם בהקשר הבינלאומי:

▪ זמן תגובה מהיר: תוכניות כמו FRSN (ארה"ב) ו-WoVeN (נשים ותיקות) הוקמו כתוצאה ממשברים מצטברים לאורך זמן. משיב הרוח פעל תוך מספר שבועות ספורים, עם פריסה רחבה והתאמת המודלים השונים כניסיון מוכח מהשטח.

▪ התאמה דיפרנציאלית: בעוד מרבית התכניות מתמקדות בסגמנט מסוים )חיילים, מגיבים(, משיב הרוח מותאם במדויק למגוון קהלים אזרחיים פורמליים ובלתי פורמליים שנשחקו עקב המשבר. נעשה איתור צרכים מוגדר ומובנה עם קהלי היעד השונים לפני כל סדנה, בכך למעשה מגדירים את המשימה המרכזית המודעת מתוך חשיבה על המשימה המרכזית האפשרית שאיננה מודעת ואיננה מדוברת בשלב זה. כל סדנה מותאמת לקהל היעד הספציפי ולצרכיו תוך החזקת חשיבות הגמישות והצורך בשינויים במבנה הסדנה בהתאם לתכנים שעולים בפועל בסשנים עצמם.

▪ שימוש בגורמי סביבה: בדומה ל-Medicine Body-Mind for Center (CMBM), משיב הרוח מנצל את הטבע והמרחבים הפתוחים כחלק אינטגרלי מהתהליך, אך מוסיף נדבך תרבותי ישראלי ייחודי. ▪ דינמיקה צוותית של המנחים: בניגוד למודלים אחרים שבהם המנחים פועלים בנפרד, במשיב הרוח הדינמיקה הבין-מנחית עצמה היא רכיב טיפולי בפני עצמו, המוקרן לקבוצה. צוות ההנחיה משמש כיחידה מגובשת. בנוסף לכך, על מנת שמנחה יוכל להיות פנוי להנחייה בלבד, על מנת שיתאפשר לו להיות מיכל במלוא מובן המילה, הצוות הלוגיסטי של משיב הרוח דואג לכל הצרכים אדמיניסטרטיביים של המשתתפים, של המנחים וגם תוך מציאת פתרונות יצירתיים בשטח לכל צורך שלא עולה (למשל, משתתפת מהעוטף התקשתה לישון בלילה מחשש שהחלון איננו ננעל והצוות הלוגיסטי דאג לתיקון נעילת החלון בחדרה עוד באותו היום. או למשל, משתתפות ללא סידור לילדיהן שביקשו להשתתף בסדנה, צוות משיב הרוח דאג לבייביסיטר צמודה לאורך ימי הסדנה על מנת לאפשר את ההשתתפות למספר אמהות שהזדקקו לכך).

▪ פיתוח תשתית להערכה ומדידה תוך כדי תנועה: משיב הרוח מפעיל תהליכי למידה ושיפור רציפים במקביל לעבודה בשטח – שילוב נדיר המאפשר עדכון מתמיד של המודל.

מסקנות ומחשבות לעתיד

▪ ערך מוסף של חוויה קבוצתית: הנתונים מראים שטיפול קבוצתי מובנה, הנשען על הזדהות עמיתים, מספק לא רק תמיכה רגשית אלא גם תשתית למניעת טראומטיזציה מצטברת בקרב מסייעים.

▪ תנאים הכרחיים להצלחת ההתערבות: קיום צוות מנחים מיומן ובעל קשר פנימי עמוק, בחירה מודעת של סביבה טיפולית תומכת )טבע(, התאמה תרבותית ודינמית לקהל היעד.

▪ פוטנציאל להרחבה: לאור הנתונים, המודל מראה התאמה טובה להקשרים נוספים – כגון נוער פוסט-משבר, קהילות פגועות טרור, ואנשי חינוך בקווי עימות.

▪ האתגר הבא: פיתוח מדדי מעקב לטווח ארוך, כולל מדידת השפעה על שחיקה מקצועית, שימור תחושת שייכות, ושיפור במדדי חוסן נפשי אישי וקהילתי.

סיכום

שמונה עשר החודשים האחרונים של עבודת שטח אינטנסיבית, רפלקציה והערכה לימדו אותנו שתמיכה יעילה במטפלים תלויה ביותר מאשר הנחיה מקצועית. היא דורשת תהליכי קבוצתיים מותאמים אישית, גמישים ורלוונטיים מבחינה תרבותית, המשלבים גוף, נפש וקהילה. למדנו שהתערבויות מבוססות קבוצה - כאשר הן מתקיימות בטבע, כאשר המנחים פועלים כיחידה מגובשת, וכאשר צרכים לוגיסטיים ורגשיים מקבלים מענה מלא - יכולות ליצור מרחב אחיזה אמיתי עבור אלו הנושאים את נטליהם של אחרים.

המודל של משיב הרוח ממשיך להתפתח באמצעות למידה ושיתוף פעולה מתמשכים, כולל שותפויות בינלאומיות. בליבו טמונה הבנה פשוטה אך חיונית: אלו הנושאים את משקל הטראומה של אחרים חייבים להיות מוחזקים בעצמם. בזמן משבר לאומי, הגנה על חוסן המטפלים אינה רק אחריות אתית - זוהי הכרח אסטרטגי לשימור חוסן החברה הישראלית עצמה.

ביבליוגרפיה

Boulanger, G. (2013). Fearful Symmetry.

Yalom, I., & Leszcz, M. (2006). The Theory and Practice of Group Psychotherapy ▪ .Foulkes, S.H. (1964). Therapeutic Group Analysis.

Fosha, D. (2000). The Transforming Power of Affect.

להד, מ. 2024 על טראומה קולקטיבית ורציפויות.

פולק, י. )2025(. טראומה בסירה אחת.

גרינולד, נ', סטולפר, א' וציגנלאוב, א'. (2025). מ"אחים" את השברים: כוחה התרפויטי של קבוצה בצל טראומה קולקטיבית. בתוך: שלגי, ב' וזיו ביימן, ש' )עורכים( מבין השברים: טראומה, התמודדות ותקווה. הוצאת מודן. עמ' .345-361

גרינולד , נ, וציגנלאוב, א. (2025), קבוצות אקוטיות או כאוטיות? הנחיית קבוצות חד-פעמיות במצבי חירום

שלגי, זיו ביימן (2025), מבין השברים: טראומה, התמודדות ותקווה, הוצאת מודן. ▪ APA (2023). Group therapy as a scalable solution in crisis.

Foulkes, S. H. (1964). Therapeutic group analysis. London: Allen & Unwin.Foulkes.S. H. (1975). Group Analytic Psychotherapy: Metods and Proinciples.London: Karnac

Foulkes, S. H. (1984). Therapeutic Group Analysis. London: Karnac

Fox, J. H., Burkle, F. M., Bass, J., Pia, F. A., Epstein, J. L., & Markenson, D. (2012). The effectiveness of psychological first aid as a disaster intervention tool: Research analysis of peer-reviewed literature from 1990–2010. Disaster Medicine and Public Health Preparedness, 6(3), 247–252.